w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 13:14 19/04/2005

חוקה, משימה לדורות הבאים

מאת ברוך קימרלינג

בניגוד לחשיבה המקובלת, לא הכרחי שלמדינה תהיה חוקה. לרוב חוקה אינה יכולה לפתור בעיות יסוד עקרוניות, הטמונות במשטר או בתרבות הפוליטית. מדינת החוקה הקלאסית, ארצות הברית, מוכיחה, שבעתות משבר דווקא, כשהמשטר רומס את המיעוט, חוקה אינה יכולה להושיט סעד ולהגן על זכויות יסוד. חוקת ארה"ב לא הצליחה עד היום לתת שוויון זכויות מלא לשחורים, לנשים ולהומוסקסואלים.

העבדות נמשכה כ-80 שנה לאחר כינון החוקה; מדיניות ההפרדה על בסיס גזע הסתיימה רשמית - אך לא למעשה - רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. החוקה לא הגנה על אזרחים אמריקאים ממוצא יפאני בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא לנרדפי מקארתי, ולא לקורבנות התקנות ה"פטריוטיות" הנוכחיות. גם ההפרדה בין דת למדינה, המצויה בחוקה, חלקית בלבד.

לעומת זאת הדמוקרטיה הבריטית, שאינה מבוססת בעיקרון על חוקה, היא אחד המשטרים הנאורים בעולם מבחינת זכויות האזרח.

זאת ועוד, יש בחוקה ובמשטר חוקתי סכנות פוטנציאליות לא מעטות בעיקר כשהם באים לכסות על משטרים בעלי תרבות פוליטית מעוותת. החוקה מעניקה חזות של תקינות ונאורות למשטר גם כשהיא מתכחשת בפועל לזכויות אדם ואזרח אוניוורסליות.

לכן שגה משגה גדול המכון הישראלי לדמוקרטיה בניסיונו לגבש ולהעביר בכנסת "חוקה בהסכמה", גם אם כוונותיו טובות. הרי היה צריך להיות ברור לכל מי שיוזם מהלך כזה - אם הוא ניצב בצד הדמוקרטי האוניוורסלי של מלחמת התרבות הישראלית - כי לנוכח הרכבה הנוכחי של הכנסת ויחסי הכוחות הפוליטיים השוררים כיום במדינה, אין כל סיכוי לחוקק חוקה נאורה וליברלית אמיתית. די לבחון כמה סעיפים המוצעים בה וכמה שאינם מצויים בה כדי להיווכח בכך.

פגם גדול בהצעת החוקה מצוי באי-הפרדה בין דת למדינה - באמצעות הותרת סמכות השפיטה בתחום מרכזי כדיני האישות בידי הממסד הדתי, שעקרונות חוקיו הפטריארכליים שונים מאלה של המדינה האזרחית המודרנית ועומדים בסתירה לעקרונותיה השוויוניים.

עצם המושג של "חוקה בהסכמה" לעת הזאת מכסה איפוא על המגמה לחוקק חוקה מתוך פשרה בין מגמות אתנוצטריות לליברליות. אמנם בטיוטה מ-24 בנובמבר 2004 נקבע, למשל, כי "הכל שווים לפני החוק; אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, דת, לאום, מין, עדה, ארץ מוצא או מכל טעם אחר..." אולם סעיפים מפלים רבים המצויים בה עומדים בסתירה לסעיף זה.

כך, למשל, נקבע בסעיף ה"אזרחות", כי "האזרחות הישראלית מוקנית למי שנולד כשאביו או אמו היו אזרחים ישראלים ותושבי המדינה ולמי שעלה מכוח חוק השבות". בכך יש הלכה למעשה מניעת הענקת אזרחות עתידית מכל מי שאינו יהודי. חוקה כזאת, הסוגרת הרמטית גבולות אתנו-לאומיים, אך אינה מסוגלת, מסיבות מובנות, להגדיר גבולות גיאו-פוליטיים, אינה חוקה ליברלית. מכאן אפשר להגיע להכללה מכרעת, שלפיה, כל עוד לא ניתן לקבוע גבולות גיאוגרפיים למדינה - אשר למעשה יקבעו את הרכבה האתנו-לאומי - אין כלל אפשרות לחוקק חוקה ולקבוע כללי משחק סופיים כביכול.

הואיל וישראל אכן כוננה כמדינה יהודית אינני סבור שיש ליטול ממנה זהות זו, כשם שעקרונית איטליה היא מדינה איטלקית. ואולם יש לזכור, שנוצר כאן קולקטיב הכולל גם אזרחים לא יהודים שכבר קשה להתייחס אליו כאל מיעוט, ויש לו זכות לשותפות מלאה באזרחות הן כפרטים והן כקבוצות. על כן ישראל אינה יכולה שלא להיות גם "מדינת כל יתר אזרחיה". אך בתנאים הקיימים, חוקה המגדירה את המדינה כצורה כזאת היא חלום באספמיא.

תמוהה עוד יותר היא הצמדת המושגים "יהודית" ו"דמוקרטית", אשר נבראה ככל הנראה כדי שיאזנו ויגבילו זה את זה. אלה הם שני מושגים השייכים לעולמות תוכן שונים, והצמדתם פותחת פתח רחב לצביעת הדמוקרטיה בצבע לא דמוקרטי. בחוקה ליברלית היה אפשר לקבוע סעיף דקלרטיווי, שלפיו ישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, ובסעיף הצהרתי נוסף ובלתי תלוי - שישראל היא מדינה דמוקרטית, תוך כדי פירוט המנגנונים והזכויות הקובעים את אופיה ככזאת.

מאחר שאין כל סיכוי כעת לחוקק חוקה דמוקרטית וליברלית אמיתית, מוטב להניח את המשימה לדורות הבאים.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון